ללמוד איך ללמוד

קראתי פרסום של חברה מסחרית שרוצה ללמד את הילדים שלכם איך ללמוד. טיעון המחץ: בבית הספר מלמדים רק בשביל המבחנים, ולא מלמדים איך ללמוד. וכך הילדים לעולם לא יהיו עצמאיים, ולעולם לא ידעו איך ללמוד לבד. והרי בסופו של דבר זאת המיומנות החשובה ביותר שאפשר ללמד אותם.

המסקנה המתבקשת (שלהם) היא שאתם פשוט חייבים לשלוח אותם לקורס שילמד אותם איך ללמוד יעיל.

אני האחרונה שאמעיט בחשיבותם של אסטרטגיות ללמידה אפקטיביות, והרבה ממה שאני עושה בחיי המקצועיים מתמקד בהקניית אסטרטגיות ללמידה יעילה על בסיס עקרונות ממדעי הלמידה. אז איפה הבעיה בפרסום הנ"ל? ומה בעצם אני רוצה להגיד?

אין ויכוח שחיוני ללמד תלמידים איך ללמוד, השאלה היא, כמו תמיד, איך הכי נכון לעשות זאת? 

קל לסמן את המטרה, קשה הרבה יותר לסלול את הדרך אליה, ועל זה בדיוק רציתי לכתוב כמה מילים:

ללמוד שחייה בהתכתבות

הטענה שניתן ללמד איך ללמוד במנותק מחומר לימוד ספציפי, היא בעייתית. אסטרטגיות למידה יעילות לומדים תוך כדי למידה של ידע משמעותי בתחום מסויים. לא מדובר באסטרטגיות שלומדים בצורה מנותקת ואז אפשר להכיל אותן על כל סוג של למידה (למרות שאולי היינו רוצים שזה יהיה המצב). לכולם ברור מה מצחיק במשפט האלמותי מהשיר יו-יה של כוורת: אי אפשר ללמוד שחייה בלי להכנס למים ולנסות לשחות. ובאותו האופן אי אפשר ללמוד איך ללמוד במנותק מהתנסות בחומר לימוד מסויים, גוף ידע ומיומנויות רלוונטיות.

זה לא שאין עקרונות אוניברסליים ללמידה יעילה, בהחלט יש - אני גם כותבת עליהם לא מעט ותוכלו למצוא כמה מהם בבלוג הזה (למשל כאן וכאן). אבל דווקא משום כך, חשוב לי לדייק את המסר: אסטרטגיות למידה יעילות לומדים תוך כדי למידה ולא במנותק ממנה. למשל, כאשר את חומר הלימוד בהיסטוריה לומדים בצורה סיפורית שמתעכבת על הקשר בין האירועים, האנשים, והרקע התקופתי, שמחברת בין הידע החדש לבין הידע הקודם של הלומדים, כאשר מתרגלים את היכולת לזכור את הפרטים הנכונים בהקשר הנכון, לספר את הסיפורים, לערוך את ההשוואות באופן עצמאי בע"פ ובכתב, לא רק לקראת המבחן, אלא גם לפניו ואחריו. 

על בסיס התנסויות חוזרות ומגוונות מהסוג הזה, שמאפשרות ללומדים ללמוד, לתרגל, לבחון את עצמם בנקודות זמן שונות - הם ירכשו בהדרגה יכולות למידה עצמאית שישמשו אותם בעתיד. כמו כל נושא אחר, למידה יעילה לומדים מתוך התנסות בלמידה יעילה, ורצוי שתהיה מדורגת ומודרכת. 

בשביל לפתח הרגלי למידה טובים צריך לחזור עליהם בהקשר נכון פעמים רבות לפני שהם מתקבעים. לדעת מהי אסטרטגיה נכונה זה חשוב אבל רחוק מלהיות מספיק. בדיוק כמו שלדעת שלעשות פעילות גופנית שלוש פעמים בשבוע זה חשוב, אבל ממש לא מספיק בשביל לשנות הרגלים. 

תנו להם חכות, וגם...

הטענה שבכותרת ודאי מוכרת לכם: "תנו להם חכות במקום דגים" - במקום ללמד ילדים חומר מסויים כזה או אחר, למדו אותם איך ללמוד, וזאת כדי שיוכלו ללמוד כל מה שירצו בעצמם. על פניו, משכנע. בפועל - זה לא פשוט כמו שזה נשמע. 

ראשית, כפי שנאמר בחלק הקודם בשביל להשיג דגים חכה לא מספיקה, צריך להתאמן בדייג. שנית, חכות ודגים הם לא כל מה שתלמידים צריכים. צריך חכות בשביל לדוג דגים, אתים כדי לנטוע עצי פרי, מקצרות  לקצור חיטה, תנורי אפייה בשביל לאפות לחם, וכך הלאה - כל תחום דורש ידע, דורש מיומנויות ודורש כלים. 

תחומים שונים דורשים מיומנויות שונות שצריך ללמוד אותן ולהתנסות בהן. גם אם יש עקרונות שנכונים תמיד, הם באים לידי ביטוי בצורות שונות בתחומים שונים. חשיבה ביקורתית, למשל, היא לא יכולת שעומדת בפני עצמה, היא תלויה בגוף הידע עצמו, בפרטים, באופן שבו הם מתחברים זה לזה, בניסוי וטעיה. למשל, היכולת לזהות אתרי אינטרנט מזויפים דורשת היכרות עם המאפיינים שלהם, ועם הדרכים הכי טובות לזהות זיופים. היכולת לזהות מחקרים לא אמינים דורשת היכרות עמוקה עם המאפיינים של מחקר טוב בתחום הנתון, ועם הדרכים הספציפיות שבהם ניתן לעוות נתונים. חשיבה ביקורתית וחשיבה יצירתית הן לא מוצרי מדף שאפשר ללמוד פעם אחת ולהשתמש בהן על פי דרישה. למומחיות יש ערך, והערך הוא בתחום מסוים. לא תבקשו מרופא עצה לגבי זיהוי אתרים לא אמינים, ולא תבקשו ממנהל חברת הייטק עצות על כתיבת תוכניות לימודים. 

המסקנה היא שהדרך הטובה ביותר להקנות ללומדים את היכולות המתקדמות יותר היא לשלב אותם ולהפוך אותם לחלק אינטגרלי בתהליך הלמידה: להתחיל בידע הבסיסי, להסביר את הקשרים את מבני הידע הפנימיים, ללוות תלמידים בתהליך התרגול ורכישת השליטה במיומנויות ולבסוף להקנות כישורים גבוהים של מניפולציה על הידע. אין קיצורי דרך, ולמורים יש תפקיד חשוב בהבניית התהליך הזה.

שחייה בהתכתבות לשחיינים, חכות לדייגים

האם באמת אי אפשר ללמוד אסטרטגיות למידה בנפרד מחומר? התשובה היא שזה אפשרי, אבל לא לכולם באותה מידה. לאלו מאתנו המנוסים בלמידה, מספיק להסביר מהי אסטרטגיה יעילה ואיך להשתמש בה. למשל "למידה באמצעות מענה על שאלות יעילה יותר לטווח הארוך מקריאה חוזרת של החומר" מדובר באסטרטגיה מאוד יעילה, מבוססת היטב על מחקר, שניתן ליישם בכל תחום.

ויחד עם זאת, עצה כזאת כנראה לא תעזור למרבית הלומדים בבית הספר היסודי, ואפילו לאלו הלומדים בתיכון או בשנים הראשונות באוניברסיטה. רק מעטים מהתלמידים, ויהיו אלה בעיקר הטובים והחזקים (שכנראה שכבר יש להם ניסיון בכך) יצליחו ליישם אותם בלימודיהם. והרי הכוונה שלנו היא לא לחזק את החזקים אלא לחזק את כולם.

אם נחזור לאנלוגיה שהתחלנו בה - אם תקחו שחיינית מעולה עם הרבה ניסיון בשחייה ותלמדו אותה עצות לשיפור סגנון "בהתכתבות", יתכן ויהיו לה כלים ליישם אותן בפועל. אם תתנו את אותן עצות ובאותה דרך לשחיין מתחיל הן לא יועילו לו, אין לו את הבסיס החוויתי שאליו הוא יוכל לקשר את העצות ולהפיק מהן משמעות ותועלת. 

ולכן עצות איך ללמוד כנראה לא יועילו ללומדים מתחילים, והדרך הטובה ביותר להטמיע למידה ולעזור ללומדים לרכוש כלים ללמידה עצמאית בעתיד הוא ללמד אותם מגוון רחב של ידע בסיסי, בצורה טובה ויעילה, כזאת שתיצור אצלם חוויה של הישג. הידע שיצברו, יחד עם המיומנויות שירכשו, הם אלו אשר יאפשרו להם להפוך ללומדים עצמאיים.

תפקיד המורה - הקנייה או הנחייה?

רבים מאיתנו העוסקים בהוראה מתלבטים לגבי הגדרת התפקיד של המורה בכיתת הלימוד בעידן הנוכחי, התשובה לשאלה שבכותרת: "תפקיד המורה - הקנייה או הנחייה?" היא שזאת לא השאלה.

השאלה הזאת מעמידה את שתי האפשרויות זו מול זו במטרה להעביר מסר ברור שהנחייה חשובה מהקנייה. ההנגדה הזה אולי מפשטת את המסר, אבל מפספסת את העיקר. והעיקר, לדעתי, הוא שתהליך הלמידה כולל מספר שלבים, ובכולם יש למורה תפקיד. אי אפשר לבחור בין הקנייה והנחייה, שתיהן חשובות, ובסדר הנכון.

מהם השלבים בתהליך הלמידה?

איך רוכשים ידע? נהוג היום לחשוב שהידע נגיש ולכן שלב ההקניעה נחוץ פחות. אך חשוב להבחין כי מה שנפוץ היום הוא המידע ולא הידע. מידע זמין ככל שיהיה לא הופך אוטומטית לידע בראשו של הלומד. כדי שמידע יהפוך לידע שימושי וגמיש צריך ללמוד אותו, והתהליך כולל:

1) רכישת המושגים והעובדות 

2) ארגון העובדות במבנה מאורגן שמחבר אותן לידע קודם ומעניק להן משמעות

3) תרגול חוזר של השימוש בידע במצבים שונים כדי להפוך אותו לזמין ובר-שימוש

אפשר לקרוא לשלבים הללו לפי הסדר: רכישה, הבנייה ותרגול, ועבור כל אחד מהם נדרשת הקנייה. לאחר שהשלימו התהליכים האלו, נפתח פתח רחב ללמידה עצמאית, חשיבה ביקורתית, יצירתיות.

כשאנחנו מפחיתים מחשיבות הקניית הידע  אנחנו למעשה מדלגים על המאפיין החשוב ביותר של גוף ידע: מדובר במבנה מאורגן, שבו כל מושג חדש מקושר לידע קודם ובא לידי ביטוי בהקשר מסויים. שהרי ידע הוא לא אוסף אקראי של עובדות. ניתן להמחיש את ההבדל הזה באמצעות האיור הבא:

איור: מהו ידע? ידע המאוחסן בזיכרון ארוך הטווח איננו אוסף אקראי של עובדות (כמוצג משמאל), אלא מבנה מאורגן שבו כל יחידה קשורה ליחידות אחרות בקשר משמעותי (כמוצג מימין). מודל הפירמידות מייצג את הרעיון הזה: ניתן לבנות עוד ועוד שכבות של ידע, וגם להתייחס לכל מבנה כאבן בסיס ליצירת מבנים נוספים. ראו עוד על המודל כאן

האם באמת דרושות מורות כדי לרכוש ידע?

אין ספק שלמידה היא תהליך טבעי ושדברים רבים אנו לומדים לבד. יחד עם זאת, הידע אותו תלמידים רוכשים בבית הספר הוא ידע מורכב ומאתגר שמסכם שנים רבות של חשיבה וחקירה אנושית בשלל תחומים. למידה עצמאית מאפס היא למידה הדורשת הרבה ידע וכישורים שלא קיימים לרוב אצל לומדים ולומדות בתחילת הדרך. התרבות האנושית התקדמה בזכות העובדה שאנשים מצאו דרכים יעילות להעביר ידע מורכב מאחד לשני. המציאות הטכנולוגית משנה את האמצעים לעשות את זאת אבל לא את תהליכי הלמידה וההוראה הבסיסיים: עדיין נדרשים הקניית ידע, הבנייה ותרגול ויש דרכים יעילות יותר ויעילות פחות לעשות זאת. 

ניקח כאנגלוגיה את היכולת למצוא את הדרך במדבר - חשבו על קבוצת ילדות וילדים היוצאת לטיול במדבר, ועליה להגיע מנקודת המוצא לנקודת היעד במרחק מספר קילומטרים. גם אם נקודת היעד נראית לעין וברורה עדיין יש דרכים טובות יותר וטובות פחות לצעוד בהם. ברוב המוחלט של המקרים נעדיף להצמיד לקבוצה מורת דרך, שכבר מכירה היטב את התוואי, הלכה בו והדריכה בו פעמים רבות כדי שתוליך את הקבוצה כולה בבטחה ובזמן הקצר ביותר בין שתי הנקודות, תוך שהיא מקנה להם ידע אודות מאפיינים של המסלול. האם הייתם נותנים לקבוצה לנסות ללכת לבד? אמנם יתכן שכך אחדים מהם ילמדו יותר על ניווט בשטח, אך באותו הזמן סביר שרובם יטעו, יתעייפו, ואפילו יאבדו את הדרך, וחשוב גם לשאול - מה הם ילמדו מהחוויה? סביר שהרוב לא ילמדו הרבה וגם לא ישמחו לחזור על החוויה, בשל מטען רגשי שנע על הציר בין תיעוב ותסכול. כך גם בלמידה בכיתה, רוב התלמידים ירוויחו מהוראה יעילה של מורה מקצועי\ת, רק בהמשך יבשילו התנאים ללמידה עצמאית.

מה הוא תפקיד המורות והמורים?

נדמה שלכולנו ברור שתפקידם של המורים (בכל תחום ולא רק בבית הספר) משמעותי ביותר ושלמידה עצמאית אין כמוה כלמידה בהנחיה. ברור לנו גם שיש מקום לעדכן ולשדרג את תפקיד המורות בעידן הנוכחי שבו המידע זמין מצד אחד ויש דרישה הולכת וגוברת לפיתוח של מיומנויות גבוהות בתחומים רבים, מצד שני. הבעיה באמירות דיכוטומיות כמו בכותרת היא שהן מציעות שהיום אין כבר צורך בהקניה, ובמקומה, יש צורך בהנחיה של למידה מסדר גבוה, וכאן לדעתי טמונה הבעיה:

תפקיד המורים הוא ללוות את הלומדים בכל אחד משלבי הלמידה: הקניית הידע ועזרה בתהליך הרכישה, הבניית משמעות ויצירת הקישורים לידע הקיים,  התרגול בהקשרים רלוונטיים שונים. את כל אלו ניתן לכלול תחת הכותרת 'הקניה'. בעקבותיה ירכשו הלומדות והלומדים גוף ידע שימושי.

מתי יכולות המורות לעבור לתפקיד של הנחיה? לאחר שהתלמידים רכשו, הבינו ותרגלו את הידע הבסיסי, יש להם ידע וכישורים בסיסיים לצורך תפקוד בתוך תחום תוכן אז ניתן להנחות אותם בתהליכים של שאילת שאלות מורכבות יותר, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות, יצירתיות, וכישורים אחרים הרלוונטיים לתחום הלימוד. 

אין ספק שלתפקיד ההנחיה יש מקום חשוב ושנדרש עדכון בהגדרות התפקיד, אך באותה עת חשוב לשים לב שתפקיד זה לא יבוא על חשבון השלבים הקודמים לו. 

אם נחזור לאנלוגיית המדבר: בהחלט נרצה לאפשר לקבוצות תלמידות לצאת לניווט עצמאי מפוקח, אך נעשה זאת רק לאחר שנהיה בטוחים שיש להם מספיק הכרות עם השטח, ידע וכישורים בתחום הניווט באזור המדובר.

האם לא כדאי ללמד תלמידים ותלמידות ללמוד לבד?

חד משמעית, כן: מטרה של כל תהליך למידה היא לאפשר ללומדים להגיע למצב שבו הם מסוגלים ללמוד לבד, לחשוב בצורה גמישה וליישם בעצמם עקרונות שלמדו במגוון מצבים חדשים. קשה לי להאמין שיש על כך ויכוח. בה בעת, יש חשיבות עליונה להתייחס לכל אחד משלבי תהליך הלמידה ברצינות ולא לקחת אף אחד מהם כמובן מאליו. ה"התעלמות" הזאת היא תופעה מוכרת של מי שכבר עברו את התהליך בעצמם ונקראת 'הטיית המומחה' או Expert's blind-spot. מי שכבר רכשו את הידע והכישורים, אינם זוכרים או אינם מודעים לשלבים הקטנים שמרכיבים אותה. במקצוע ההוראה אנו מנסים להתגבר על ההטיה הזאת ולבנות את תהליך הלמידה עבור לומדות בתחילת הדרך. 

המסקנה היא שתפקיד המורה בנוי מכמה שלבים שונים והסדר שלהם חשוב: קודם שלבי ההקניה ואחר כך מעבר לשלב ההנחיה. ובשורה התחתונה: הקנייה קודמת להנחיה.

הקניה קודמת להנחיה - כדי לתת לכולם הזדמנות 

האם אין תלמידים שיכולים ללמוד לבד משלב מוקדם? בוודאי שיש: הם סקרנים, הם שואלים שאלות, הם מוצאים תשובות ומתקדמים. האם המודל הזה לא אמור לשמש לנו מצפן בהוראה של כלל התלמידים? המודל הזה אמור לשמש לנו מצפן ליעד אליו אנחנו שואפים להגיע אבל לא צריך להכתיב את הדרך. אלו שמצליחות ללמוד לבד כבר בשלבים מוקדמים מצוידות  במשהו שלאחרים אין: ידע או ניסיון קודם (מהבית, מחוגים, מלימודים קודמים), סקרנות שהתפתחה בתחום הזה או כשרון בתחום. 

באחריותנו לספק לכל הלומדים והלומדות ידע וכלים אשר יאפשרו להם בהמשך הדרך להפוך ללומדים עצמאיים. אם נחזור לאנלוגית ההליכה במדבר: העובדה שיש מספר קטן של מטיילים אשר יצליחו למצוא את הדרך אל היעד בכוחות עצמם, לא תגרום לנו לשלוח את כולם לנווט לבד לפני שאנו בטוחים שהם יודעים כיצד לעשות זאת. כך גם בחיים: הניווט העצמאי הוא היעד, והוא רק חלק מהדרך, החלק שמגיע אחרי הקניית החלקים החשובים האחרים. אנחנו לא רוצים תלמידים עייפים ומתוסכלים מדרך מייגעת וסיזיפית ואנחנו לא רוצים לאבד את הלומדים בדרך. אם ניתן לכולם את הכלים הדרושים בשלב ראשון, נוכל צפות שרבים יותר מהם יצליחו להשיג את המטרה בסופו של תהליך ולהפוך ללומדות וללומדים עצמאיים.

השאיפה למתן הזדמנות שווה לכולם ולכולן היא הסיבה העיקרית לכתיבת שורות אלו: כשאנחנו אומרים שהנחיה חשובה מהקניה אנחנו מעדיפים את הטובים והחזקים, כשאנחנו אומרים הקניה קודמת להנחיה אנחנו מעדיפים להביא כמה שיותר לומדות ולומדים אל היעד.

לסיכום

העולם שלנו משתנה, הטכנולוגיה הופכת את המידע לזמין ונגיש, והחיים בעולמנו דורשים מאתנו פיתוח כישורים ולמידה מתמדת. אין ספק שיש לעדכן ולדייק את המטרות שאותן אנו שואפים להשיג בתחום החינוך. יחד עם זאת חשוב  לזכור שהקדמה הטכנולוגית אומנם הפכה את המידע לזמין אך לא שינתה את האופן שבו כל אחד מאתנו הופך מידע לידע זמין ושימושי, או את התהליך שבו לומדים מתחילים מתפתחים ללומדים מתקדמים ולמומחים. בהחלט חשוב להדגיש את תפקידם של המורות כמנחות, אך חשוב לא לעשות זאת על חשבון תפקידן בהקניית ידע. וכאמור, הקניה קודמת להנחיה. הסיבה העיקרית להתעקשות על הנקודה הזאת היא הרצון להעניק את החינוך הטוב ביותר האפשרי לכמה שיותר תלמידות, כדי שלכולם תהיה הזדמנות לצמוח ולפתח כישורים שמתאימים לעולם המשתנה.

חשיבה ביקורתית על עתיד החינוך במאה ה- 21

source:pixabay

יובל נח הררי, הוא היסטוריון ישראלי ופרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית, שמו מוכר לכם ודאי, שכן הוא פרסם בשנים האחרונות שני רבי מכר: "קיצור תולדות האנושות" (2011)  ו"ההסטוריה של המחר" (2015) שתורגמו לשפות רבות ונמכרו במיליוני עותקים. בימים אלו (אוגוסט 2018) יוצא לאור ספרו השלישי "21 מחשבות על המאה ה-21".  לאחרונה פרסם נח הררי ברשתות החברתית (טוויטר, פייסבוק) קישור לפרק מלא מתוך ספרו החדש העוסק בנושא חינוך כפי שפורסם במגזין "WIRED" הבריטי. אני לא מסכימה עם המסקנות שלו, וברצוני להסביר מדוע. אתייחס כאן למספר נקודות מרכזיות מתוך הפרק המלא (שניתן לקרוא באנגלית כאן), הן מובאות כאן בקיצור ובתרגום חופשי שלי לעברית, יחד עם ההתייחסות שלי אליהן:

בפתיחת הפרק הררי מתאר את התהפוכות שצפוי העולם לעבור עד שנת 2050 ושואל "כיצד אנחנו יכולים להתכונן ולהכין את ילדינו לעולם של תהפוכות שכמותן לא ראינו ושל אי ודאות קיצונית"... "למרבה הצער, איש אינו יודע כיצד יראה העולם בשנת 2050 או בשנת 2100. בני האדם מעולם לא היו טובים בחיזוי העתיד באופן מדוייק, והיום זה קשה יותר מאי פעם בעבר, משום שמרגע והטכנולוגיה תאפשר לנו להנדס גוף, מוח ונפש, לא נוכל להיות בטוחים יותר בדבר".

"... אנחנו לא יודעים כיצד יראה העולם ב-2050: מה אנשים יעשו למחייתם, איך יתפקדו צבאות ובירוקרטיות, מה יהיו היחסים בין המינים....אנשים ודאי יחיו הרבה יותר שנים וגוף האדם יעבור מהפכה שכמוה לא נראתה עדיין בזכות הנדסה ביו רפואית וממשק ישיר בין מוח ומחשב. הרבה ממה שהתלמידים לומדים היום לא יהיה רלוונטי בשנת 2050".

"כיום, בתי ספר רבים מתמקדים בשינון מידע. בעבר היה בכך הגיון....לעומת זאת במאה ה-21 אנו מוצפים בכמויות עצומות של מידע..." "בעולם כזה הדבר האחרון שמורה צריכה להעניק לתלמידיה זה מידע נוסף, כבר כעת יש להם יותר מידי מידע. במקום זאת, אנשים צריכים להבין את המשמעות של המידע, לדעת להבדיל בין עיקר לטפל, ומעל הכל לחבר פיסות ידע לתמונה רחבה של העולם".

אין ספק כי העתיד צופן לנו שינויים שאין ביכולתנו לנבא, ושראוי לחשוב כיצד להכין את הדור הבא. יחד עם זאת, הטענה שאין עוד צורך להקנות לתלמידים ידע משום שהמידע זמין היום יותר מתמיד, היא משוללת כל בסיס. חבל שנח הררי לא עושה את ההבחנה הפשוטה בין ידע למידע. נכון, העולם מוצף במידע, אבל בשום אופן לא משתמע מכך שלתלמידים יש הרבה ידע.

 ידע נרכש בתהליך למידה המתרחש בנפרד במוחו של כל אחד מאיתנו, אשר בו אנחנו קולטים מידע חדש מהסביבה, ומחברים אותו לידע קודם שכבר קיים בדרך שיוכל לשמש אותנו בעתיד. העולם השתנה, אבל המוח שלנו עדיין לומד באותו האופן.  ידע הוא בסיס הכרחי להבנה, לחשיבה גבוהה ולרכישת מיומנויות. מחקרים רבים מוכיחים זאת ומעבר לכך, יש פה גם עניין של הגיון בריא: אי אפשר לחשוב בצורה ביקורתית או להבחין בין עיקר וטפל אם אין על מה לחשוב ואם אין הכרות עם פרטי מידע רבים בנושא המדובר ועם הקשרים המשמעותיים ביניהם (ניתן לקרוא עוד על כך כאן). לכן אי אפשר לטעון שתלמידים כבר לא צריכים לרכוש ידע אבל כן צריכים להבין את משמעותו ולדעת להשתמש בו בצורה אינטליגנטית. אין ספק שיש לשפר מערכות חינוך אשר אין בהן דגש מספיק על למידה איכותית ומשמעותית, אבל הקריאה להפסיק ללמד ידע היא פופוליסטית, לא מקצועית ואף מסוכנת.  ידע הוא תנאי הכרחי, הוא הבסיס הבונה את סט הכלים שכל אדם בחברה המודרנית ידרש לו. אם אנחנו מתעלמים מחשיבות הידע אנחנו שומטים את הבסיס של כל היכולות האנושיות שהביאו אותנו עד הלום, ויקחו אותנו מכאן אל העתיד הבלתי צפוי.

נח הררי ממשיך ומתאר: "מלבד מידע, מרבית בתי הספר מתמקדים יתר על המידה בהקניית סט של מיומנויות שנקבעו מראש כגון פתרון משוואות דיפרנציאליות, תכנות בשפת ++C, זיהוי כימיקלים במבחנה, או לשוחח בסינית. אך מאחר שאין לנו מושג כיצד יראה העולם בשנת 2050, אנחנו לא יודעים לאילו כישורים בדיוק יזדקקו בני האדם...
אם כך, מה עלינו ללמד?  הרבה מומחים פדגוגיים טענים שבתי הספר צריכים לעבור ללמד חשיבה ביקורתית, תקשורת, שיתוף פעולה ויצירתיות. ככלל, בתי הספר צריכים לשים פחות דגש על כישורים טכניים ולהדגיש כישורי חיים כלליים. חשובה מהכל תהיה היכולת להתמודד עם שינוי, ללמוד כישורים חדשים ולשמר את האיזון המנטלי במצבים לא מוכרים. על מנת להשתלב בחיים בשנת 2050, תצטרכו לא רק להמציא רעיונות ומוצרים חדשים, יותר מאלה יהיה עליכם להמציא את עצמכם כל פעם מחדש".

בהמשך לאותו הכיוון שתארתי לעיל, גם כישורי חיים כלליים לא ניתן לרכוש מבלי לרכוש תחומי תוכן ספציפיים. הכישורים הללו נרכשים תוך כדי למידה של תחומי תוכן מסויימים ולא באף דרך אחרת. אחרי שלומדים שפת תכנות על בוריה, ניתן להתחיל לתכנת בצורה יצירתית, ואחרי שכל חברי הקבוצה רכשו ידע מספק, כל אחד בתחום אחריותו, ניתן להתחיל לשתף פעולה. אותו הדבר נכון לגבי אומנות, ספרות, שפות וכו'... יותר מכך, מרבית הממצאים המדעיים הקיימים מעידים על כך שכישורים כמו יצירתיות או חשיבה ביקורתית אינם מועברים מתחום לתחום(1), הם ניתנים לפיתוח בכל תחום בנפרד, אך חשיבה יצירתית בתחום התכנות אינה מעידה על יכולת יצירתית בהיסטוריה וכדומה. לכן, אי אפשר לדבר על בחירה בין מיומנויות כלליות לבין ידע ומיומנויות בתחומים התמחות מסויימים – הדברים שזורים זה בזה. תלמידים לא יפתחו כישורים גבוהים מבלי שיתנסו בהם בהקשרים מסויימים.

גם היכולת "להמציא את עצמנו מחדש" אינה מתרחשת יש מאין. אני מסכימה מאוד שכבר היום אנו רואים דינאמיות רבה בתחום העבודה, ואנשים אכן נדרשים לשינויים יותר מבעבר. אך לרוב אנשים אינם ממציאים את עצמם לחלוטין מחדש בכל עשור, מרבית השינויים הם שינויים שנשענים על הניסיון הקודם של האדם. כמו כן, היכולת של אדם להמציא את עצמו מחדש משתפרת ככל שיש לו יותר ידע קודם, מומחיות וניסיון. לידע ניסיון ומומחיות עדיין יש ערך רב, ואני מוכנה לנבא שזה ימשיך להיות כך גם בעתיד.

נח הררי ממשיך לתאר אילו שינויים יתכנו ועד כמה אין ביכולתנו לצפות אותם, ומוסיף: "שינוי כה עמוק יכול להגדיר מחדש את המבנה היסודי של החיים, ולהפוך את חוסר ההמשכיות למרכיב המרכזי שלהם" הוא ממשיך בתיאורים דרמטיים של עוצמת השינוי שיתרגש עלינו ועל השינויים שבני האדם יצטרכו לעבור "בני אדם כפרטים והאנושות כולה יצטרכו להתמודד עם דברים שלא התמודדו עמם מעולם בעבר, מכונות סופר-אינטליגנטיות, גופים מהונדסים, ואלגוריתמים שיוכלו לשלוט ברגשות שלכם בדיוק מעורר השתאות..."

כולנו נוהגים להרהר בחשיבה על העתיד ועל המהפכות הגדולות שעוד נכונו לנו. כשאנחנו מסתכלים אחורה נראה שעשינו קפיצה גדולה, ושאם יגיע לכאן אדם שחי לפני 200 שנה, הוא לא ידע כיצד להסתדר בעולמנו. מה יקרה בעוד 200 שנה? אין ספק שנכונים לנו שינויים גדולים. אבל גם מהפכות מתרחשות בשלבים, גם אם מהירים יותר מבעבר. כל שינוי מתרחש בהכרח על בסיס התנאים הקיימים בהווה. כל התקדמות מתרחשת רק כאשר החברה מוכנה להכיל ולקבל אותה. אם הייתם מציגים טלפונים חכמים ורשת אינטרנט לחברה של לפני 200 שנה, כנראה שזה לא היה תופס, הם לא היו יודעים מה לעשות עם זה. גם הפיתוח של המוצרים החדשניים ביותר כיום אינו מתרחש מתוך החלל הריק, אלא מתקדם בשלבים ובהתאם למוכנות של הקהל לאמץ מוצר חדש. לכן, אני חושבת שהטענה של הררי מוגזמת ופשטנית. כן, אנחנו צריכים להתרגל לשינויים, אבל לא יקרו שינויים אשר החברה האנושית לא תהיה מסוגלת להסתגל אליהם. החברה היא חלק אינטגרלי מתהליך השינוי ולא רק המדיום שעליו הוא מתרחש.

בהמשך מתואר מודל החינוך שנוצר בעקבות המהפכה התעשייתית: שלושים תלמידים בני אותו גיל באותה כיתה ומורים שמלמדים את כולם את אותו הנושא באותו הקצב. נח הררי טוען שעל אף הישגי העבר של המודל הזה, כולם מסכמים שהוא כבר לא רלוונטי ויחד עם זאת לא נברא עדיין מודל חלופי. לסיום הוא שואל: "אז מהי העצה הטובה ביותר שאוכל לתת לתלמיד בבית ספר מהסוג הישן במקסיקו, הודו או אלבאמה?" והתשובה: "אל תסמוך על המבוגרים יותר מידי, רובם מתכוונים לטוב, אבל אינם מבינים את העולם... זה אולי היה נכון בעבר, אבל במאה ה-21 אינך יכול להיות בטוח אם המבוגרים מלמדים אותך חכמה על-זמנית או הטייה שעבר זמנה"... כדי לעמוד באתגרים שמציב העולם המודרני "יהיה עלייך לעבוד מאוד קשה על מנת להכיר את מערכת ההפעלה של עצמך. לדעת מה אתה ומה אתה רוצה מחייך" "המאה ה-21 היא מאה אשר בה לא מפצחים (מלשון Hacking) רק  מחשבים, אלא מפצחים גם בני אדם.  תאגידים מפעילים אלגוריתמים שעוקבים אחרינו ולומדים אותנו. בסופו של יום אם האלגוריתמים יבינו מה קורה בתוכך טוב יותר ממה שאתה תבין, השליטה תעבור אליהם...".

האם זאת באמת העצה הטובה ביותר שנוכל לתת לדור ההמשך? נח הררי טוען שלא ניתן לנבא את העתיד ובאותו הזמן מנבא עתיד שחור למדי, אשר בו עיקר הקושי יהיה בהתמודדות עם השינויים הבלתי נתפסים. אני חושבת שההצעה שלו לזנוח את המודל של הקנייה מסודרת של תחומי ידע, אינה רק שגויה אלא כזאת שעלולה להוביל בדיוק לעתיד השחור שהוא מדמיין עבורנו. אם מרבית התלמידים יפסיקו לרכוש ידע, יהיו אלה רק המעטים ובעלי הפריבילגיה שירכשו אותו, יתמקצעו וישפיעו על המהפכות של העתיד. אז הם יוכלו לפצח את דרך החשיבה של ההמונים הבורים ולהשפיע עליהם כרצונם. נח הררי לא מנבא את העתיד, אלא שומט את הקרקע מתחת לרגלי דור העתיד.

אני רוצה לטעון שבכדי להתמודד עם שינויים עלינו להכיר באופן הטוב ביותר את העולם שלנו כפי שהוא פועל היום. אם שינויים קורים על בסיס ההווה, הרי שאין לנו דרך טובה יותר מזו. לכן עלינו לעסוק פחות בחיזוי (בלתי אפשרי) של העתיד ויותר בהוראה איכותית של הידע והחוכמה שצברה האנושות עד כה. המודל הישן של בית הספר הוא לא רע רק משום שהוא ישן. הוא השיג הישגים לא מבוטלים וטעות תהיה לבטל אותו בשלמותו במחי יד רק בשם הקדמה והחדשנות. הקדמה והחדשנות עצמן, אינן רעיונות חדשים כלל, ולדור הנוכחי אין בלעדיות עליהם.

עלינו לבחון את המודל הישן בצורה ביקורתית (בדיוק כמו זו שאנו מבקשים לפתח בקרב התלמידים) ולבדוק מה אנחנו רוצים להשאיר, ומה אנחנו רוצים לשנות. דעתי היא שעלינו להמשיך ולשאוף להוראה יסודית, רחבה ועמוקה של כל התחומים שבליבה של החברה האנושית. להבין שהעולם משתנה אך תהליך הלמידה הוא עדיין ארוך ומאומץ ושלמורים איכותיים ומקצועיים יש תפקיד חיוני וייחודי בהקניית הידע על כל רמות המורכבות שלו.

ברור שחלק מהתסכול מהמודל הישן נובע מכך שהדברים הללו לא קורים בפועל, ומסיבות שונות הלמידה הופכת לפעמים לשטחית, משעממת ולא רלוונטית. לכן אנחנו בהחלט צריכים לשאוף לשינוי, יש הרבה מאוד מה לשפר. אבל השינוי אינו כולל ביטול גורף של תהליכי למידה שבהם מורה מומחה מלמד תלמידים טירונים. כל הניסיונות לעשות מהפכות כאלה לא צלחו ולא נמצאה "שיטת הקסם".  זאת משום שאין שיטת קסם: למידה היא עדיין תהליך מורכב ורב שלבי, והוראה היא מקצוע חיוני שאינו בר-תחליף. עלינו להעדיף איכות על פני חדשנות, ולוודא שבלב מערכת החינוך שלנו מתקיימים תהליכי הוראה ולמידה ברמה הגבוהה ביותר, ושהם זמינים לכלל התלמידים. יש עוד הרבה דברים שצריך לעשות ולדאוג להם (רווחה נפשית, אוריינות טכנולוגית, כישורי חיים ועוד), אך כל אלה באים בנוסף ולא במקום מערכת חינוך שדואגת לחינוך.

אם נעמיד דור של אזרחים אשר יש להם ידע רחב ועמוק במגוון תחומים, שיש להם ניסיון בדרכי למידה יעילות ומגוונות אשר יוכלו להשתמש בהם גם אחרי סיום מסלול לימודיהם, בעלי הכרות ומודעות לערכים ולתהליכים חברתיים תרבותיים – הם יוכלו להיות חלק מחברה שתניע את השינויים ותצליח להסתגל אליהם, ולא חברה אשר השינויים קורים לה והפרטים בה נאלצים להתמודד עמם. אנחנו אמנם לא יכולים לחזות את העתיד אבל אנחנו יכולים לנסות להשפיע עליו, אין דרך טובה יותר לעשות זאת מלהעניק חינוך איכותי לכולם.

למאמרים נוספים מאת  אפרת פירסט בתחום מדע, למידה והוראה
 לעמוד הפייסבוק

(1) Sala, G., & Gobet, F. (2018). Cognitive Training Does Not Enhance General Cognition. Trends in cognitive sciences.‏

ידע אנלוגי בעולם דיגיטלי

העולם משתנה במהירות, האמצעים העומדים לרשות התלמידים שלנו שונים בצורה מהותית מאלו שעמדו לרשותנו: כל פיסת ידע ניתן להשיג בהינף אצבע, אמצעי ההמחשה מתקדמים, וקורסי עילית זמינים ברשת האינטרנט. בתחום החינוך עלינו לעשות שינויים מהירים, לחדש ולהתקדם כדי שילדינו לא ישארו מאחור - עלינו להתאים את את הההוראה בכיתות לרוח הזמן: להפסיק להתמקד בשינון עובדות יבשות ולהדגיש פיתוח מיומנויות גבוהות כגון יצירתיות, פתרון בעיות מורכבות, וחשיבה ביקורתית. אלו הן המיומנויות החשובות להצלחה, והן הופכות חשובות יותר מרגע לרגע. 

אז זהו, שלא בדיוק. הטיעונים הללו נשמעים הגיוניים, מבוססים ומפתים, אבל הם טומנים בחובם הנחות מוטעות, שהתלמידים שלנו עלולים לשלם עליהן ביוקר.
הטענה הבעייתית ביותר היא שעלינו להפחית בהוראה של ידע ולהעדיף במקומה פיתוח מיומנויות חשיבה גבוהות ויצירתיות. הטענה הזאת מוטעית משום שאין כאן עניין של בחירה: יכולות חשיבה גבוהות ויצירתיות מתבססות על ידע רחב ועמוק. הידע וההבנה קודמים ליכולות מורכבות כמו חשיבה ביקורתית, ויצירתיות, ולכן צריך להשקיע בשניהם ובסדר הנכון.  חשיבה ביקורתית איננה  יכולת גנרית שניתן לרכוש וליישם על כל תחום תוכן, היא צומחת מתוך הידע בתחום ומתבססת עליו.

חשוב להבהיר לעצמנו שהעובדה שהמידע קיים היום בשפע וזמין לא מעידה על כך שידע קיים במוחם של הלומדים. נכון, העולם משתנה במהירות והוא לא דומה למה שהיה לפני 30 שנה - אבל המוח שלנו עדיין עובד באותה הדרך. העובדה שהדרישות השתנו לא משנה את העקרונות שעומדים בבסיס תהליך הלמידה שלנו. ולכן כדי להשיג את המטרות עלינו להכיר את העקרונות: חשוב להבין את תהליך הלמידה, ולהבין שיש שלבים שאי אפשר לדלג עליהם. 

העיקרון הראשון הוא שידע חדש נרכש תמיד על בסיס ידע קיים, ולפיכך הידע הקיים והיכולת להשתמש בו משפיעים באופן קריטי על היכולת ללמוד ידע חדש. אם הידע הקיים הוא עשיר ומקושר, מתורגל היטב וקל לשליפה - הלומד יכול לקשור אליו ידע חדש בקלות יחסית.

 
העיקרון השני הוא שהקישור בין החדש והקיים חייב להיות משמעותי עבור הלומדים - כלומר שהלומדים יכולים להסביר מושג חדש באמצעות מושגים שהם כבר מכירים היטב. בתחילת החיים אנו רוכשים ידע המבוסס על חוויות מוחשיות. עם הזמן, אנחנו רוכשים עוד ועוד ידע ועוד ניסיון בשימוש בו. כשהרשת שבנינו מורכבת, ענפה ומתורגלת היטב - אנו מסוגלים ללמוד בקלות רבה יותר, להבין מושגים מופשטים לעומק, ולהשתמש בידע בדרכים חדשות ויצירתיות. 

אני מוצאת שהאנולגיה של בניית פירמידות עוזרת להפוך את הנקודה הזאת למוחשית. כל פיסת ידע חדש (משולש קטן באיור) נסמכת על אלו שבאו לפניה, המיקום המדוייק שלה הופך את המבנה למאורגן ומשמעותי (אנחנו יוצרים משולשים חדשים, מורכבים יותר). אם אנחנו בונים כל הזמן פירמידות של ידע, הרי ככל שהבסיס רחב יותר, אפשר לבנות יותר גבוה וליצור יותר קישורים מעניינים ויצירתיים.

בניית פירמידות כאנלוגיה לבניית גוף ידע: כמות הידע הקודם (אפור) משפיעה על היכולת ללמוד ידע חדש (כתום) ולארגן אותו בצורה יצירתית. פאנל עליון: בהעדר ידע קיים, מבוסס ומקושר היטב, אי אפשר להשתמש בידע החדש באופן משמעותי ויצירתי. פאנל תחתון: כאשר קיים בסיס איתן בתחומים שונים, ניתן לחבר ביניהם באמצעות ידע חדש בצורה חדשה ויצירתית.

פעולות מורכבות כמו חשיבה יצירתית ופתרון בעיות נמצאות בראש הפירמידה ומבוססות על כמות הידע הקודם ובעיקר על איכותו. לא ניתן להגיע אליהן במנותק מעולם תוכן מגוון ומשמעותי בתחום מסויים או במספר תחומים. האנשים היצירתיים שאנחנו מכירים הם מומחים בתחומם והיכולות שלהם נשנענות על שנים של למידה מאומצת, תרגול ויישום, ניסיון חוזר בהתמודדות עם בעיות ומציאת פתרונות. מרבית המחקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית מעידים על כך שיכולות כגון חשיבה יצירתית וביקורתית הן ספציפיות לתחום ידע מסויים, ואינן מועברות בצורה אוטומטית מתחום לתחום.

אז מדוע בכל זאת רווחת האמירה שאין היום עוד צורך ללמד ילדים עובדות, וצריך להתמקד בפיתוח מיומנויות חשובות, מיומניות המאה ה- 21? הרי זה כמו לומר שצריך לבנות רק את ראש הפרמידה בלי לבנות את הבסיס?  יש לכך מספר סיבות:

1. ראשית זהו רעיון קוסם ומפתה משום שהוא מתבסס על שתי עובדות נכונות ומשמעותיות בחיינו: המידע היום באמת נגיש הרבה יותר מבעבר, ומיומנויות גבוהות כמו יצירתיות אכן חשובות מאוד. אבל - עצם המצאות המידע בעולם לא יכולה להוות בסיס למיומנויות גבוהות, שכן אלו מבוססות על ידע ותהליכי החשיבה במוחם של הלומדים. 

2.  קל להתבלבל בין המטרה ובין הדרך אליה -  המטרה היא לטפח לומדים שיהיו בעלי יכולות גבוהות, ויסתדרו בעולם שמשתנה במהירות. על מנת להשיג את המטרה הזאת עלינו לעזור לתלמידים לצעוד בדרך אליה ולא לנסות "להצניח" עליהם יכולות גבוהות כבמטה קסם. הדרך הזאת כוללת שימוש בשיטות למידה יעילות המתבססות על העקרונות הידועים שבסיס תהליכי למידה.

3. אנחנו רואים מה קורה כאשר לא משקיעים בפיתוח חשיבה מורכבת ויצירתיות ולכן רוצים להדגיש את מה שחשוב באמת. אבל חשוב למצוא איזון ולא לנוע כבתנועת מטוטלת מקיצון אחד (שינון ידע בלבד) לקיצון אחר (יצירתיות וחשיבה ביקורתית בלבד). נדרשת מאיתנו חשיבה מעמיקה וביקורתית כדי למצוא את האיזון הנכון: העובדה שלמידה המתאפיינת בשינון ידע בלבד מייצרת ידע שטוח ולא מספיק שימושי, אינה מעידה על כך ששהידע הבסיסי הזה אינו נחוץ כבסיס לפיתוח יכולות גבוהות. 

להרחבה: 

מקור מצויין בעברית להבנת  העקרונות שבבסיס דרכי הלמידה שלנו והדרכים שבהן הם משפיעים על למידה והוראה בכיתות הוא ספרו של הפסיכולוג הקוגניטיבי פרופסור דניאל ולינגהם: "למה תלמידים לא אוהבים את בית הספר?" ואיך אפשר לגרום להם לאהוב אותו, פרקים 2-3 נוגעים לעקרונות שנזכרו לעיל, אבל הספר כולו שווה קריאה - ניתן למצוא אותו במלואו באתר של מכון ברנקו וייס 

Willingham, DT. Why don't students like school?: A cognitive scientist answers questions about how the mind works and what it means for the classroom. John Wiley & Sons, 2009

בקרב החוקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית ומדעי המוח הקוגניטיביים קיימת הסכמה גורפת על בסיס מחקרים רבים כי הידע הקודם הכרחי ליצירת ידע חדש: הוא תורם לתהליכי הקידוד, הגיבוש והשליפה של הזיכרון ארוך הטווח. המאמר המדעי הזה למשל מספק סקירה בהירה על הממצאים בנושא ומספק תובנות שניתן ליישם בהוראה:
1) חשוב לתמוך בתהליך שליפת הידע הקודם וחיבורו לידע החדש, התהליך קשה יותר עבור תלמידים צעירים, ומשתפר בהמשך החיים, אם בשל רכישת הניסיון או בשל התפתחות התקשורת בין אזורי המוח. נדרשות הבניית הידע ותמיכה משמעותית מצד המורים כדי להבטיח למידה יעילה ומשמעותית.
2) חשוב להסביר את חשיבות השינה ותרומתה לתהליך גיבוש הזיכרון - שוב הדבר נכון עבור כלל הלומדים אך שבעתיים עבור לומדים צעירים.

Shing YL & Brod G. Effect of prior knowledge on memory: implications for education. Mind, Brain and Education (2016).

המאמר הזה מתייחס לאכזבה מרפורמות חינוכיות בארצות הברית שהדגישו למידת מיומנויות על פני למידת ידע מסודרת והדרגתית וכן שימוש באמצעים טכנולוגיים כפתרון גורף. התוצאות הבלתי מספקות הביאו לטענות כנגד איכות המורים. פרופ' הירש, כותב המאמר, מסביר מדוע הבעיה היא בדרך ההוראה שנכפתה על המורים באמצעות מדיניות בלתי מבוססת ולא במורים עצמם. לטענתו: הוראה אשר לא מתבססת על בניה מסודרת של ידע שמהווה בסיס ללמידה בשנים הבאות לא יכולה להניב תוצאות בתחום מיומנויות החשיבה המתקדמות.

Hirsch ED Jr., In Defence of Educators, the problem of Idea Quality, not "Teacher Quality", American Educator (2016-2017)